המושג הזה: 'חזרתי לעצמי'.
המושג הזה אומר כמה דברים: קודם כל הוא אומר שיש 'עצמי'. והוא גם אומר שלפני ש'חזרתי' קרה עוד משהו - הלכתי מעצמי / אבדתי לעצמי / נלקחתי מעצמי...
זה מעלה שאלות כמו - מה גרם לי להתרחק כך מעצמי? ולמה? מה אני אמורה ללמוד מהניתוק הזה מעצמי? ויש את המסתורין הזה: איפה היה העצמי הזה שלי כשלא היה איתי? איפה הייתי אני? ואולי כן הייתי, אבל אחרת? אולי זו הזדמנות בשבילי לפגוש חלקים אחרים בעצמי הזה?
טוב, הבנתן. זה קרה לי. זה קורה לכולנו, אני מניחה. אירוע מטלטל, מפגש מהעבר, אתגר מתמשך, מחלה, או משהו אחר. היומיום נסדק, הסדק שואב אותך ואת נופלת מסוחררת לתוך החריץ. אדמת השגרה היציבה והמוגנת נבקעת. אין מקום בטוח, הכל פרוץ.
בדקתי עם עצמי (היי, הוא בכל זאת בסביבה!) האם אפשר ליצור בתוך 'המצב'. ומצאתי ש: - לא יכולתי כמעט לכתוב (רק את הפוסטים האלה...) - כן יכולתי לעשות דברים. להיות בדואינג. ליצור עם הידיים. לרדת לסטודיו לגלף או לשרבט. נקודתי, בקטנה. וזה היה טוב. מין ריפוי בגילוף וריפוי בשרבוט.
ראיתי מה הגורם לכאוס, זיהיתי ודיברתי על זה. הצלחתי להכיר בָּקושי, לשתף את הקרובים. מסתבר שזה מה שאפשר היה לעשות בשלב הרוטט ההוא - לתת הכרה לחלק הזה שכועס וזוכר ושובר עכשיו את הכלים. בשלב ההוא יכולתי רק את זה. להכיר בו. להגיד: ככה הוא, ככה זה. ה-כ-ר-ה.
עכשיו כאמור חזרתי. לעצמי היקר שלי. נושמת שוב בחופשיות. ההבנות על מה שהיה יגיעו אולי בהמשך הדרך.
אבל בינתיים, נהנית לי מהעצמי שלי ומהאפשרות שלנו לחזור וליצור יחד.
[ בתמונה: מנדלה מתקופת משבר אחרת, כשציור מנדלות עזר לי למצוא את המרכז שלי, העצמי ]