חציתי את קו האמצע. כשהחלטתי לפצוח בכתיבת הבלוג הזה, הגדרתי שהוא יהיה בן 50 פוסטים. מתנת יומולדת 50. הבלוג, הכוונה. המספר 50 עזר לי לגדר את עצמי, לשמור עליי. יש תחום ובו אני מתנהלת. ככה נוח. לי.
זהו פוסט מספר 27. זאת אומרת שיותר כתבתי מאשר אכתוב. בבלוג, הכוונה. ורציתי לספר לכן איך זה עובד אצלי. הכתיבה הזאת. לבלוג, הכוונה.
בהתחלה כתבתי הרבה פוסטים שהתבססו על חומרים מהקלסר שלי "מפגש עם הלב" (הקלסר המאגד את ההתכתבויות שלי עם הלב. אלו בהן אני מספרת לו מה קורה, מניחה שאלה, והוא עונה). הוצאתי משם קטעים והרחבתי והדגמתי. ואז שמרתי. היה לי סטוק של פוסטים וכל פעם פרסמתי פוסט אחד.
אח"כ הבנתי שאני כבר לא צריכה סטוק. התחלתי לכתוב מתוך מה שעולה אצלי בחיים, חיי היצירה: התנסויות, מחשבות, תחושות. תהליכים שמתבהרים. דרכים שנגלות. שמתי לב שהעיקר נמצא בזה: סמכתי שמשהו יגיע. האמנתי (ועודני מאמינה) שהוא קיים, המשהו הזה שרוצה (או צריך) שאכתוב עליו, ולכן יופיע בדיוק בזמן. וככה זה קורה.
הנה דוגמא שמסבירה: הבוקר שוב יצאתי לטיולבוקר. שמתי בכיס המעיל מספריים קטנים כי רציתי לקטוף פרחי בר לזר יומולדת (לא פרחים מוגנים. תרגעו). הלכתי בעקבות הפרחים. זאת אומרת שהרגליים הלכו בעקבות העיניים. 'הא, שם יש כְּתֶמוֹת...' 'שם מקור החסידה...' 'הנה מימין חרדלים...' 'מאחורי העץ ההוא יש שום-בר...' והפרחים הובילו אותי לשביל בפאתי הישוב, שביל שבו אף פעם לא הלכתי. 24 שנים אני גרה בשכניה ומעולם לא הלכתי בו.
ואתן יודעות מה זאת אומרת שביל חדש: - ראיתי בתים שהכרתי, מזווית חדשה. - פגשתי את הנוף ממקום קצת אחר. - לא היה לי מושג איפה אני ביחס לשבילים ומקומות אחרים. - פחדתי קצת. השביל היה ממש בקצה הישוב, גובל בשמורת הטבע, והייתי מוכנה להישבע שאני שומעת חזירת-בר מחרחרת לידי. - כשהשביל התחבר למקום מוכר, הופתעתי. חשבתי שהוא מוביל אותי למקום אחר לגמרי. לקח לי רגע לקלוט בכלל איפה אני, כי גם המקום המוכר גילה לי את עצמו מכיוון לא צפוי.
עכשיו תיקחו את כ-ל זה ותחשבו את זה בהקשר של תהליך יצירה. בינגו.
[ בתמונה: הדפס של פרחים מהגינה בטכניקת ציאנוטייפ ]