טיולבוקר. ראיתי את הגשם מתלכסן כשצמצמתי את העיניים. הוא היה עדין ורענן והטיפות ליטפו לי את מה שנשאר גלוי למרות המעיל-צעיף-כפפות. טיולבוקר. הליכה ללא מטרה. ללא יעד. פשוט מסכימה להיות בתוך העולם הזה שיש בו שמיים שמטפטפים מים, שיש בו ערפיליות דקה, שיש בו סוסים מצוננים (פגשתי סוסה מנומרת חום-לבן מתעטשת).
טיולבוקר. כמו אי בתוך שגרת החיים. אי שאין בו 'צריך' ואין 'כדי' או 'בשביל'. (אלה שיש אותם כמעט בכל רגע אחר ביום). יש בו רקפת שלא הבחנתי בה קודם, ויש עננים אפורים מעל ההרים שבאופק (אתמול היו עננים לבנים שזזו מהר, כמו שמיכת פוך ניידת) ואין שבע ציפורים שאתמול עמדו על הגדר והסתכלו איך סוסים אוכלים קש. היום הן לא הגיעו. (ראיתי את הסוסה המצוננת מחפשת סביב).
ככה. בלי תכלית. אני בעולם. תחושת ניקיון ובהירות. עונג.
כשהלכתי על השביל הנחשי שמוליך מהשכונה החדשה לכביש ההיקפי חשבתי לעצמי שהוא מתאים בול לטיולבוקר הזה. אולי הוא תוכנן ונוצק ככה כדי למתן את העלייה, אבל לי הוא הזכיר כמה משחררת ומקלה האפשרות שלא ללכת בדרך הקצרה ביותר לאנשהו. לבחור בקו המפותל, המתנחש ולא בזה הישר, החסכוני, המחושב.
וממש ליד הבית עלו לי שני דברים:
1. גם מרחב יצירתי, כשהוא במיטבו, הוא כזה. מתבונן, מתנסה, פתוח למה שבא... (לפני שנכנס אלמנט ה'יציאה לעולם' שמקפיץ מרבצם תקיעויות ושומרים...)
2. טיולי-בוקר מעניקים לי מתנת-שחרור לקראת היום החדש בסטודיו. יאללה, עפה
[ בתמונה: פרחי לוונדר שקטפתי בדרך. הצילום נעשה בבית. אהה, זה עוד כלל - אף פעם לא יוצאת לטיול-בוקר עם מצלמה/טלפון. לא עסוקה בתיעוד הרגעים והמראות. רק נושמת אותם לתוכי ]