הלב אמר שאני צריכה לעשות. לעשות, ושהידיים כבר ידעו להוציא לפועל מה שמתבשל בבפנוכו העלום שלי. או מה שיהדהד אצלי במפגש עם הבחוץ. או מה שיבצבץ או מה שינצנץ... בקיצור, הוא אמר: תסמכי. שימי ידיים בהיכון ותני להן לזוז לבד.
בחיי שזה עבד. בלי תכנון מוקדם, בלי סקיצות או ידיעה מראש. הרפיתי וזה זרם. מסתבר שגם ככה, לפעמים, נובטת יצירה.
לדוגמא - ככה בדיוק נהייתה הרקמה שמופיעה למעלה.
וככה בדיוק גם נכתבו השורות האלה ממש (זה הלך ככה: הייתה הפסקת חשמל ואמרתי לעצמי שאנצל אותה כדי לכתוב פוסט לאור נרות. אבל לא היה לי כיוון בראש, אז פשוט הנחתי לאצבעות להקליד אות אחר אות והן עשו זאת...)
כל מה שצריך: מוח אחד שמוכן להרפות וזוג ידיים מתמסרות. ולהאמין, כמובן. תמיד להאמין.
[ בתמונה: עבודה שיצרתי לקלפי-לב שנמצאים בהתהוות... ]