פעם אמרה לי חברה, כשעבדנו על פרויקט משותף, "את עוד תִלמדי לגדל תאומים, אפילו שלישיה..." אבל... השנים חולפות ואני מבינה שלא. אני לא טיפוס של שלישיות. אחרי התבוננות-עומק על הדרך שאני עושה, הבנתי. אני דווקא חזקה באחת על אחת. אני אחת והיצירה אחת. 1:1. זה קנה המידה שלי.
וכשהסתכלתי סביבי הבנתי עוד משהו. כל אחת מאיתנו קצת שונה.
יש כאלה שהן מולטי-פרוג'קט. הן במיטבן כשהן מלהטטות במקביל בין כמה יצירות/פרויקטים (ראו את החברה המוכשרת הנ"ל...) ודווקא הריבוי מתדלק ומגביר את העשייה.
או הדואו-יוצרת, זו שבמקביל עובדת על שני פרויקטים (תאומים, כאמור) וכל אחד מהם מייצג או מרפא היבט אחר בנפש/ברוח שלה.
וכמובן שיש את אחיותיי הטוּרִיוֹת - בכל תקופה נתונה יצירה אחת נמצאת בתהליך. מלוא תשומת הלב עליה. יצירה מפונקת. בת יחידה. נסיכה של אמא.
ההכרה הזאת הייתה חשובה לי (וליצירות שלי). קודם כל, כדי לדעת מה נכון לצפות מעצמי, וכדי שלא אאכזב את עצמי שוב ושוב. ('את יכולה לעשות עוד! לעבוד במקביל! לגדל שלישיות!' קולות כאלה בתוכי...)
שנית, כדי להפנים - רק אני יודעת איך נכון לי. עליי לשאול את הגוף שלי, את הלב שלי ואז להקשיב למה שעולה. (זה כלל נכון, אגב, בכל תחום בחיים. בדיוק על זה מבוססת ה'התמקדות').
ושלישית - מזכירה לעצמי (ולהן) שאני גם חופשיה, ישות בת חורין. יתכן שאקשיב ואשמע בתוכי משהו אחר לגמרי ואמצא את עצמי מזפזפת בין יצירות. משתדלת תמיד להשאיר דלת פתוחה, לתרגל גמישות.
מליצה בחום לעשות את הבדיקה הנ"ל... האם אני טורי/ת או מקביל/ית?
[ בתמונה: טיוטות הדפסים לקראת סדנת הדפס ]