כבר כמה שנים שהמושג "לצאת לעבודה" תפס תפנית בחיים שלי.
כבר כמה שנים אני לא נוסעת לשום מקום כדי להיכנס למצב שנקרא 'עבודה'. אני לא מקבלת משימות ממישהו אחר (בוסית-מעבידה, לקוחות). אני אפילו לא חולקת מטלות עם שותפה.
כבר כמה שנים שאני יורדת לסטודיו שלי ויוצרת. אני מחליטה מהי היצירה שעליה אני עובדת בתקופה הנוכחית ומה אעשה כדי לקדם אותה היום. (האמת שהפועל 'מחליטה' לא לגמרי מדויק. הוא יותר מידי 'ראש'. יותר נכון - בודקת, חשה, מתמסרת, מקשיבה...)
בתוך היומיום הזה שמתי לב כמה משמעותיים לי ההרגלים והמסגרת. נכון, אני היא היוצרת אותה, ובכל זאת - מסגרת.
אני קמה בבוקר ומתלבשת יפה. לא נעלי בית ולא טרנינג (לפעמים הבת שלי אומרת לי 'אמא, את לבושה כאילו את יוצאת לאנשהו'. 'לא. פשוט יורדת לעבוד בסטודיו'.). בחלק מהימים אני עושה הליכת בוקר (לא צעידת-כושר! הליכה נינוחה, התבוננות בצמחים, נתינת תשומת לב לריחות ולקולות - חיצוניים ופנימיים, ולפעמים גם מדיטציה בהליכה) ואז יורדת לסטודיו. מקדישה קצת זמן לקריאת טקסטים שמלווים אותי, כותבת ללב (כמו שסיפרתי בפוסטים קודמים) ונכנסת למשימה היומית שלי.
אז שאלתי את הלב: מה הסיבה לכל הנ"ל? למה חשוב לי להחזיק את השגרה הזאת? האם העובדה שחשוב לי להרגיש 'עובדת' נעוצה בזה שהעבודה מצדיקה את קיומי, בעיניי עצמי? האם זה בגלל שהיא נותנת לי משמעות?
ובכלל, המשכתי להמטיר עליו שאלות, מה הדרייב שלי? מאיפה באה המוטיבציה?
האם זו תחושת שליחות? האם רצון למצוא חן? לרָצוֹת? האם זה (פשוט) בעבוע פנימי שחייב לצאת? האם זה רצון-נדיב לתת לאחרים משהו ממני? האם אני עושה זאת כי זה מחזק אותי ונותן לי תחושת חיוּת? האם זה בא כדי להשקיט בי את החלק שרוצה שיחשבו עליי דברים טובים, שאני שווה וטובה ומוצלחת? האם אני (פשוט) הולכת אחרי קולות פנימיים שמדריכים אותי ואני מתמסרת להם בלי קשר לקולות חיצוניים (חֶבְרָה, משפחה, קהילה וכד')? האם אני עושה זאת כי זה (פשוט) מה שהכי מענג אותי? האם אני עושה זאת כי זה מה שאני יודעת וכי זה מה שאני טובה בו? (ומהו ה'זה' הזה בכלל? אבל זה כבר נושא לפוסט אחר...)
ואולי זה גם וגם וגם וגם.
אולי כל 'גוף' שלי מקיים את השגרה הנ"ל ועושה את ה'זה' הנ'"ל מסיבות שונות ואולי גם משלימות? אולי ה'אני' שלי (החלק הגבוה, הנשמה, העצמי) עושה זאת מסיבות מסוימות - למשל בשל תחושת השליחות ותוך כדי החיפוש אחר משמעות ומתוך נדיבות ואהבה. אולי הגוף ה'אסטרלי' שלי (הנפש, המקום ממנו מרגישים ומשתוקקים) עושה זאת, למשל, כי חשוב לו להיות חלק מהעולם ולהתקבל על ידו. אולי הגוף ה'אתרי' שלי, גוף החיים, עושה זאת כי הוא זקוק להרגלים ולדפוסים הללו כדי להתחזק ולקבל כוחות. ואולי הגוף ה'פיזי' שלי הוא זה שמשרת את כ-ו-ל-ם ומעניק לכל השאר היכל להתנהל בתוכו.
ואולי זו יכולה להיות הגדרה מדויקת למשהו ש'טוב לעשותו': לכל ה'גופים' שלי יש מניע וצורך לעשות את המשהו הזה. אולי זוהי אינדיקציה לדבר נכון. שלם. מעשה שכל חלק בנו רוצה בו וזקוק לו. אולי התואם הזה ביניהם הוא שהופך דבר למדויק לגמרי.
הכיף הגדול הוא שכשאני ממש בתוך מעשה היצירה - אף אחת מהשאלות הללו אינה מעסיקה אותי. ואולי זוהי בכלל הסיבה האמיתית שבגללה אני יוצרת.
(החלוקה ל'גופים' - עפ"י רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה)