תקופת בין לבין כזאת. יצירה אחת עושה את דרכה החוצה לעולם. יצירה שנייה (שנולדה בעצם לפני ההיא שיוצאת עכשיו). ועוד כמה התחלות שלחלקן אפילו עוד אין שמות. ומה שנלווה לכל הנ"ל זה ענן של אי וודאות. לא-ידוע גדול ונוכח מאוד.
ובמפתיע, הלא-ידוע הזה לא יושב לי על הלב והנשמה והמוח. לא מכביד ומעמיס ומרוקן. לרוב הוא לא-ידוע די ידידותי ותקשורתי ואנחנו מתנהלים אחד ליד השנייה, שנייה עם האחד, דווקא בטוב. (אולי זו אני שמצליחה היום יותר מפעם להסכים לו להיות בסביבה ולא לדחוק בו: נו כבר... נו... ושוב תודה לגברת התמקדות היקרה).
הבוקר, במפגש עם הלב (זה קורה כשאני כותבת ללב את מה שמעסיק אותי ושואלת אותו שאלה והוא עונה לי ונותן לי כיוון) שאלתי אותו במה ואיך להתמקד, אם בכלל. אמר - לנשום. נשימת-אוויר וגם נשימת-אור. ואמר - לזכור שאין לחץ. אין חיפזון. אין 'צריך ל'. יש את העכשיו, את מה שפה. אחר-כך הכנתי רשימה של היצירות, אלו שהוגשמו, אלו שבדרך ואפילו אלו שבדרך למרות שאני עדיין לא יודעת עליהן כלום - אמר להסתכל. "תסתכלי על כל השפע הזה. תתרחבי עם כל זה ומעבר לכל זה. יש לך סל מלא. ראי מה עכשיו. מי קורא לך ממש עכשיו."
ועשיתי מה שאמר. על פתקים קטנים כתבתי את השמות (גם הזמניים) של היצירות ושל הרעיונות. והנחתי בקופסת קרטון קטנה מצופה בבד רקום. ערבבתי והפכתי וניערתי. שיד הגורל תדע לה שפה יש שולחן עבודה שהוא בעצם מגרש משחקים. שבו מותר להתנסות ולהשתטות ולהאמין. ואז, בעיניים עצומות, בחרתי פתק. וזה היה הרעיון שקרא לי, זו הייתה היצירה שאמרה לי: "היום זה היום שלי".
כי כך אמר לי הלב: "שחקי עם הדברים, היי שמחה איתם. לא מוטרדת, לא 'אבודה'. היי 'המוצאת', 'הפתוחה-לקראת' - בידיים מושטות ובלב פתוח."
תודה לב. הולכת לשחק
[ בתמונה: גרפיטי בברייטון. משחקים בצבע על קירות בטון ]