המקומות האלה בהם אני (והיצירה שלי) שומעת "לא!" מהעולם. המקומות שלגביהם כבר הייתה לי תמונה איך הם יראו, איך הם יקרו, איך אהיה/נהיה בהם. ואז בא ה"לא!" ומשבש. ומחרבש. ומייאש. או שלא.
לאחרונה שמעתי כמה "לא!" כאלה. דלתות, שאפילו לא ידעתי על קיומן, נטרקו לי בפרצוף. בהתחלה זה ייאש והוריד והנמיך. והייתי מצומצמת ונקודתית מאוד.
במסדרון הצר הזה ההתמקדות הייתה לרשותי (יברך אלוהים אותה ואת אחותה הקונסטלציה) ושלחה אותי לעשות עבודה על משמעות 'היציאה לעולם' עבורי. לחקור ולהתעניין במצבים בהם יצאתי לעולם - כילדה, כתינוקת, ואפילו לפני כן. להבין משהו על הדפוס שלי במקום הזה, על נקודת המבט שלי שם. על נקודת המבט המשפחתית, השושלתית. וגם על השיפט, על הטרנספורמציה שמזומנת לי. (פעם אולי אכתוב פה על 'המחקר' הזה).
האנתרופוסופיה (המגדלור שמאיר לי עולמות) הזכירה לי ש - "בהתחדשי אני יכולה לחוש בתוכי את מרחבי ישותי, ומתוך עוצמת שמש של נפש להזרים קרני חשיבה מלאות כוח לפתרון חידות החיים, להגשים כמיהות אשר זה כבר שותקו כנפי תקוותן." (ורס 28, לוח שנה לנפש, רודולף שטיינר בתרגום יפתח בן-אהרון)
הכל מתחיל בהתחדשות, כבר אמרה נעמי שמר ש'אחרי החגים יתחדש הכל...' ואתמול אכן הוקדש יום שלם לשינוי סדרים בבית. רהיטים הוזזו ושינו את ייעודם, מרצפות נעלמות נחשפו, יצירות אבודות התגלו, חפצים מוינו ועברו הלאה. סידור מחדש מעורר תחושת סיפוק. מוזר לא? (יכול להיות שגם 'סידור מחדש' הוא סוג של יצירה. אולי מסוג 'הצבה').
והיום? את טיול הבוקר שלי עשיתי אמנם במסלול הרגיל, רק שהפעם בכיוון ההפוך. ובהפוך הזה הדברים נראו אחרת (השמש סנוורה יותר, השחרורים השתובבו במיוחד...)
אני משנה נקודת מבט. חשה את 'מרחבי ישותי' ואת 'עוצמת שמש של נפש'. נותנת אמון בעולמות הרוח. מאפשרת לחדש לבוא
למעשה, אני מאמינה שאני כבר בתוך החדש.
(ועוד לא אמרתי מילה על המשפט האחרון של ורס 28...)
[ בתמונה: מנדלת-מגדלור עם שיר מעגלי ]