יש דברים שאני עושה בהיסח הדעת, מבלי משים, שלא בכוונה מודעת. לפעמים זה תוך כדי עשייה אחרת, לפעמים תוך בהייה, הקשבה, חשיבה. אתן בטח מכירות את זה - ממוללת משהו בידיים, מתופפת עם הרגל, מלפפת קווצת שיער על האצבע, משרבטת איורים במחברת, כותבת על דף מילים שמסתובבות בחלל החדר... כאלה מין דברים.
אז מה זה היסח הדעת הזה? איפה נמצא הלב ברגעים האלו? האם הוא בּתוֹאָם עם 'הדעת'? האם הוא בקוטב ההופכי לה? האם הוא במרחב משלו?
ואולי... אולי זה בכלל הוא שתופס את המילים האלה והופך אותן נגישות לעיניים. אולי זה הוא שמשרבט את האיורים: תוחם קו, מצליל קימור, ממלא חללים. אולי זה הוא שמותח את קפיץ השׂיער או קוצב את הרגעים בנקישות עקב.
שאלתי אותו - האם זה אתה לב?
'זה אני שם', ענה, 'אני השומר על הקשר עם החלק הבורא שבך. זהו חלק הפועל במסתרים, ללא אור התודעה. הוא האחראי על תיחזוק התנועה, שלא תכבה, שתמשיך להניע. כמו מרחב סודי בו למקצב ולריטואל יש משמעות והם עומדים בפני עצמם.
במרחב הזה אין מקום לָדָעת, לָכוונה. זהו free mind zone. גן-לב חשאי בו מתפתח הזרע, בו בוקע הנבט. אח"כ תבוא שמש-התודעה ותעזור בהפרחת הפרח והבשלת הפרי.
[ בתמונה: שרבוטים מהמרחב הסודי ]