הייתי זקוקה לכיוונון עדין. להתמסר בהקשבה לקולות החרישיים הפנימיים. קולות שבהמולת ירושלים והמולת היער לא הצלחתי לשמוע, עם כל האנשים וההתרחשויות שסביב.
אז שאלתי אותו - לְמה לשים לב, איפה לשים את הלב, באיזה הלך-נפש להחזיק ביום הזה.
אמר: ניואנסים
הבחנות עדינות. אבחנות עדינות | נימי נימים, דקי דקים, דקויות, בין השורות | פרטים, גם לא חשובים לכאורה | תשומת לב למקצב, לרצף | נוכחות התמקדותית.
אמר: ואלו הלכי הרוח ליום הזה - עדינות - לגשת לדברים בחמלה, ביופי, בכבוד. אהבה - למלא את הגוף בה ולתת לה להישפך החוצה. פתיחות - לקבל כל אחד (כולל עצמי) בלי ביקורת, בלי שיפוטיות.
אמר: לתת לכל דבר את הזמן שלו (כמו לילד) בלי פיצול ובלי התפצלות.
אמר: לְנַקֵּד אֶת הַמַּעֲשִׂים. להיות בפרטים הקטנים.
אז השתדלתי. לקבל בפתיחות, לגלוש אהבה, להקשיב בכבוד, להתרחב על הזמן, לְנַקֵּד אֶת הַמַּעֲשִׂים. לְנַקֵּד אֶת הַמַּעֲשִׂים. לְנַקֵּד אֶת הַמַּעֲשִׂים. ואתן יודעות מה? היה יום מנוקד כהלכה וקשוב בהתאמה. היה יום טוב.
תּוֹדָה לֵב
(התמונות - הסתובבתי בסטודיו שלי וחיפשתי נימי נימים. במקומם הטבעי, בלי העמדה. החלטתי להבחין בעדינים, הדקים. באלו שאני עוברת על פניהם בלי לשים אליהם לב. הפעם שמתי אותו אצלם).