עליתי על גג בית היולדות ביקור-חולים. עלית קרייז לחשה לי באוזן הוראות והכוונות, לאן ללכת, על מה להתבונן, מאיזה חלק של הגג להשקיף ועל מה. ובעיקר היא לחשה לי סליחה. (זה היה רגע כל כך אינטימי בינינו עד שאני לא בטוחה אם זה בסדר לספר לכן את כל זה.) היא ביקשה סליחה מחפצים, מרחובות, מאנשים שלא הכירה, מאנשים שכן הכירה, מאוכלוסיות שלמות, ממני.
בבקשת הסליחה שלה היא לקחה אחריות על כל דבר במרחב שבו היא חיה ופועלת. מיקרו ומאקרו, אישי וציבורי, קטן וגדול, עבר, הווה, עתיד, מוכר וזר - הכל קשור בה, אליה, ולכן היא אחראית לזה. היא לא עצמה את עיניה ואם עשתה זאת, היא ביקשה סליחה גם על זה.
זה היה ביקור מטלטל, הביקור בביקור-חולים. הסליחות שלה נכנסו לחריצים שלי ולרגעים היינו שותפות-סליחה. הלב שלי הגיב למשפט כמו: "סליחה שפגשת מוות ואובדן כשרצית לנוע קדימה עם החיים" (מצוטט מהזיכרון המוצף שלי). או למשפט: "סליחה מהתינוקות במזרח ירושלים, שלמרות שהם 47% מהיילודים בעיר, יש שם רק שתי תחנות טיפת חלב, כשבמערב העיר יש 27." (מקווה שמדייקת). חברה אהובה שלי בכתה כששמעה את המשפט: "סליחה על שאת הולכת בסיבובים..."
ולמרות שחלקתי עם האמנית עֵלִית קרייז רגעים חשופים ופגיעים היא לא יודעת מי אני. גם אני לא פגשתי בה, פנים אל פנים, מעולם. זה היה מופע-אודיו בשבוע שעבר, במסגרת פסטיבל "מקודשת" בירושלים.
הלב שלי נעשה שם רך, כמו שמיכת פוך, כששמעתי את עלית מתבוננת עם הלב. מרשה ללב שלה לדמם מולי ללא פיצול בין מה ששלה ומה שלא שלה, כי אם הדבר קיים גם לה יש חלק בו ולכן הוא באחריותה.
תודה עֵלִית, שעלית על הגג וביקשת סליחה גם במקומי.
[יומיים הייתי בירושלים וכמעט שלא צילמתי דבר, העדפתי נוכחות על פני תיעוד. התמונה מהגג צולמה ע"י מירה, חברתי. את ציור הקיר צילמתי אמנם בבודפשט. ובכל זאת מרגיש לי קשור באיזשהו אופן]