בוקר קיץ. סיפרתי ללב איפה אני ואיך וכל זה. ואז שאלתי איך להתנהל בתוך האנרגיה הנמוכה שיש בי. איך להחזיק את כל הקיץ/בית/יצירה/עצמי ביום כזה.
וכשהפניתי את תשומת הלב אליו שמתי לב לסלסולים שעלו ממנו. מהלב. לא בדיוק הבנתי - האם אלו סלסולי-קישוט, האם סלסולי-עשן, האם אדי-חום.
הוא השיב לי (בנחת, אני חייבת לציין): הלב הוא המוקד. ממני נובע הכל וממני מתפשט הכל הלאה ואת זה את צריכה לזכור. אני מספק אנרגיה זמינה כל הזמן. אני כל הזמן בתנועה. גם בעצירה-לכאורה אני ממשיך לפעום. ובזה אני הופך את עצמי להרבה יותר גדול והרבה יותר נוכח. אני מפשט את עצמי במרחב, ובתוך כך, גדל וגם מתפוגג - אני מגיע ליותר מקומות וגם לא נאחז בחומר. אני אהבה טהורה.
אחר כך הוא דיבר על היצירה כעל זרע שצמח אצלו. בגינת-הלב. אצלו היא דושנה והושקתה היטב ועכשיו היא צמחה להיות יצירה שכבר מהלכת (או עפה) בעולם ויש לה לב משלה.
כך זה עובד, הוא אמר. לב פועם יכול להוליד עוד ולעוד לבבות. כך מתפשטת האהבה. רשת של אהבה. לבבות שמולידים לבבות.
מטפחים אותם באהבה, וכשהם בשלים הם יוצאים לעולם להרבות אהבה.
ואת, הוסיף עוד משפט קטן, לכי עמדי לצידה של היצירה שלך.
היא רכה וצעירה ועדינה. ואת נותנת לה יד ומלווה אותה בשבילים.
אחחח לב, לב, איזה נחת יש לי ממך.
[בתמונה: נבטי שירים במחברת שגם היא ערוגה בגינת-הלב]