יצירה יוצאת החוצה מדלתות הסטודיו ומתחילה לגשש את דרכה בעולם.
היא יכולה לעשות את זה סטייל מיץ פטל - רגל, יד... באופן חשאי ומהסס. היא יכולה לאמץ את הסגנון הפו-הדֹבי - נתקע במערה ואחר-כך, בעזרת חברים, נחלץ בבום. או את הפוליאנה-שיק הזורם והחיובי. או את הבילבי-מוּב - הרמת סוסים לארוחת בוקר ותפיסת העולם כמגרש משחקים פרטי.
נראה שכל יצירה מפתחת את הסגנון המתאים לה (והרבה הרבה פעמים היא מושפעת (מדי?) מאופיו/ה של היוצר/ת.)
אני כיוצרת משתדלת לשאול את היצירה איך היא רוצה שנעשה זאת. אתן יודעות, פונה ללב, בודקת איתו. פונה ליצירה עצמה, בודקת איתה. (נראה לי שבדיוק בשביל זה פיתחו את ההתמקדות ואת הקונסטלציה, לא?)
לא תמיד אני ממש מבסוטה מהתשובה. היצירה, אינעל אמא שלה, לא נוטה להשאיר אותי במקום הנוח והמוגן שלי. (היצירה האחרונה שלי שלחה אותי - לא חיית-במה בשום צורה - לתת הרצאת טד בישוב שבו אני חיה. וגם לבקש מאנשים תמיכה ועזרה - אללי - לקמפיין מימון המון, שגם אותו היא ביקשה). תוך כדי תנועה והקשבה, אני מגלה כמה היא מגדלת אותי. לפחות כמו שאני מגדלת אותה.
תודה לך יצירה שלי. לא ברור מי פה היוצרת ומי הנוצרת. ויכול להיות שהתחלפו קצת היוצרות. אני, בכל מקרה, נוצרת בלבי ובגופי את כל מה שעברנו יחד ומפנה מקום לכל מה שעוד מחכה לנו בעיקול השביל.
[את התמונה צילמתי בחורף 2015 בברצלונה]