מסתבר שלמוליך-גמלים קוראים 'גַמָל'. והוא הולך לפניי שיירת הגמלים (בניגוד ל'חַמָר' ההולך אחרי החמורים). אני חשבתי שקוראים לו מֵגָמֵל. וגם חשבתי שזה מאוד מתגמל להיות מגמל...
כל הנ"ל התברר כששאלתי את הלב שלי 'מהי באמת היצירה שלי?' (באותה תקופה עבדתי על שני פרויקטים במקביל ועוד כמה היו ברקע) ובעצם התכוונתי ל-'מה לעזאזל באתי לעשות פה?' (לא הזכרתי, חלילה, את המילה המשומשת-עד-לזרא, ייעוד).
אז הלב-היודע-המון שלי שלח אותי לשים לב לפעימה שבין העולם בחוץ לבין העולם הפנימי שלי. הוא אמר לחיות את הפעימה הזאת, לנוע אותה. להרגיש את המקצב של הפעימה, לראות את הכיוון שלה, את הפאוזות, את התרחבות וההתכווצות. אפשר לקרוא לזה גם חקירת-פעימה.
ואז הציע 'להיות' עם השאלה הנ"ל, תוך כדי תנועה.
(במרחב הזה, שביני לבין הלב שלי, אני מרשה לעצמי, אתן כבר יודעות, להיות צייתנית, מתמסרת ומאמינה) לכן שאלתי והתנועעתי. בדיוק כמו שאמר.
ואז הוא פרש לפני את התמונה הגמלית הזו: 3> את היא הגמלת-מגמלת מוליכת השיירה. הגמלים הן היצירות שלך. הן צועדות בשיירה, מתקדמות איתך, הקשר והמשמעות יתגלו תוך כדי תנועת השיירה.
בשלב הזה לא צריך להבין 'מה הכוונה'. רק ליצור. זו עשייה מתוך עצמה, עשייה שתוביל את עצמה. ההתבוננות תגיע אחר כך.
כאן הוא הכניס עוד מרכיב לתמונה: 3> הנשר ממעל הוא התודעה. הוא עוקב אחרי היצירה, אך לא מנהיג אותה.
עכשיו עכשיו, כך אמר, היי עם השיירה הצועדת על הדיונות. הנשר מאחסן בתוכו את כל ההבנות וכשיבשיל הרגע תוכלי לשמוע ולהבין ממנו את התהליך כולו, את המהלך השלם.
בשלב הזה תקשיבי לי. אני אנהיג את השיירה איתך. צעדי איתי.
הרגליים זזו. הידיים נעו. מנגינת הפעימה הוליכה את מקצב הצעדים על החול. הפקדתי את החבל בידיי הלב שלי ויחד הולכנו את השיירה.
[את המנדלה הזאת ציירתי אי שם ב-2012, בתקופת 'סורבה' בין עשייה לעשייה. האיורים מתוך הקלסר 'מפגשים עם הלב']