אני מאמינה גדולה בלבחור בעיניים עצומות.
כי מה זה בעצם 'לבחור בעיניים עצומות'?
בחירה כזאת זה להאמין שחלקים נוספים, מלבד הראש והעיניים, יודעים מה נכון ומדויק לעכשיו.
תקראו לזה תת-מודע, תקראו לזה על-מודע, תקראו לזה 'אני' עליון, תקראו לזה נשמה, תקראו לזה יוסי. לא משנה. העיקר נעוץ בהסכמה להתמסר. האיכות המתמסרת, היא זו שמוסרת את עצמה בידי חלקים נוספים, בתוכי וסביבי, והיא זו שנותנת להם את ההרשאה לאחוז במושכות ולהוביל בנתיב.
[ואל תטעו לחשוב שמאז ומעולם הייתי כזו מתמסרת. וגם אל תטעו לחשוב שהיום אני רק מתמסרת. החלקים תאבי-השליטה וחרדי-התוצאה יצוקים בתוכי חזק וזוהי משימה יומיומית עבורי לתת גם למתמסרים ולמאמינים שבחלקים להוביל קטעים מהדרך. וזה נכון במיוחד לדרך היצירתית שאני עושה].
ומהניסיון שלי - לוותר על הבחירה המודעת מאפשר שיחרור גדול. הפתעות מזדמנות לפתחי. הזדמנויות מפתיעות את שעריי.
לפעמים זה מרגיש דווקא לא מדויק. אבל אם יש לי זמן אני לא מוותרת. כי אני יודעת שאם אלך עם הבחירה שהצד-מודע הזה בחר, בסוף אני אבין למה. מה הוא רצה לאפשר לי.
אז איך זה עובד בשבילי? (הפעם רק דוגמאות מעולם המילים, אבל באמת שזה עובד לי גם בשדות אחרים.)
למשל... כשאני רוצה לבחור שיר (לחברה קרובה, לאהובי, לבת שלי) שיגיד במילים מדייקות את מה שאני רוצה לתת: אני ניגשת לכוננית ספרי-השירה, מושיטה יד ופותחת ב'אקראי'. בינגו.
או... כשבחנות אני מתלבטת בין שני ספרים. איזה מהם לבחור? אני פותחת כל אחד בעמוד מקרי וקוראת. התשובה נעוצה בין משפטי הספר. ואני כבר מבינה.
ועוד למשל... כשאני רוצה להבין משהו על עצמי היום: אני לוקחת ליד את הקלסר 'מפגשים עם הלב' (בו כתובות כל השיחות שלי איתו), פותחת דף בעיניים עצומות, מחליקה את האצבע על הדף עד שהיא נעצרת, ויודעת שעל זה אכתוב לכן היום. והנה זה לפניכן.
[צילום: אורן הלפרן מתוך 'חיבור יוצר' עם אגי משעול. מרץ 2016]