בוקר אחד התכתבתי עם הלב, כרגיל. כתבתי לו מה קורה איתי (היה קיץ, תודעה מפוזרת ותחושה שאני לא מצליחה להיאסף. ואולי אף פעם כבר לא אצליח...) הטבעתי את הייאוש הקל שאפף אותי בפלחי תפוח ושקדים. אחרי ששיתפתי אותו בתחושות הנ"ל שאלתי: 'אז מה אתה אומר?'
ואתן יודעות מה הוא אמר לי?
3> קודם כל. כשאת אוכלת תוך כדי שאת שואלת אותי זו בעיה. הרעש של האוכל הנגרס בין השיניים והפה המצקצק ובית הבליעה הפותח וסוגר שערים - מחרישים לי את הכוונות. אני לא מצליח לשמוע מה אני באמת מרגיש/אומר/חושב/מהרהר.
התכווצתי קלות. וואלה שוב צודק, החכם הזה שלי. בשביל לשמוע את כוונות הלב יש להפנות קשב. כוונת הלב מבקשת פניוּת.
וזו עוד מתנה שהוא נותן לי. להתכוונן. ולא מדובר פה על התכווננות מסוג 'חרירית פרפרית', הסוג הדוגם מטרה וננעץ בה. אלא התכווננות מהזן הרחב, הפתוח, המקשיב לדברים שעולים. מקשיב להם, מכיר בהם ונותן להם כבוד.
ולבלוס ללב שלי באוזן זה לא נקרא לתת כבוד.
ביקשתי יפה סליחה. מאז אני מקפידה על טוהר ההתכווננות.
[בצילום: כוונות לא מפוענחות ב'הסדריה' בכפר-קיש. פברואר 2017]