יש ימים שנדמה לי שאני לוקה בתסמונת הפצלת. אני מתיישבת ליד השולחן בסטודיו, הדברים מסתדרים לפני בשתי עמודות (מינימום) ומלחששים אליי בארסיות: תבחרי. זה או זה. ככה או ככה. או/או. ומה אני אגיד לכן... הסימפטום הכי ארור של הפצלת הוא השבתה. חוסר יכולת להניע.
יום אחד כזה, בעת התקף פצלת דו-ראשית, מצאתי את עצמי יושבת מול הנייר כשלפניי שתי רשימות. כותרת הרשימה מימין הייתה: "לעשות משימות" מתחתיה שורות קצרות כמו - לכתוב טקסט ל, לצייר עטיפה של, להעלות תמונות מ, להתקשר אל, לקבוע עם. משמאל היה כתוב בכותרת: ללכת "פרוע". ומתחת - ישיר החוצה, בלי עריכה, בלי חשיבה מקדימה... (לחברותיי שהיו ב"חיבור יוצר" - חשבתי שזה מה שיוני רכטר קרא 'המעבד' בשונה מה'מלחין').
מאחר ובאותה תקופה כבר הכרתי את נטייתי להתקפי פצלת, הצלחתי לאבחן את המצב והצלחתי אפילו לשמוע קול תת-עורי ששאל: "אולי הפעם אפשר אחרת?"
והקול הזה הציע לבדוק האם ניתן לראות את המצב במשקפיים א-קוטביות. לחוות את כל זה כדברים הכרוכים זה בזה, משולבים זה עם זה ונעים זה אל זה... 'משימה' שמובילה לכתיבה 'פרועה' - ישירה - נטולת פילטרים ולהפך, כתיבה 'פרועה' שיולדת 'משימה'...
זה נתן לי כיוון לחקירה. אולי באמת יש כמה סוגים של פעילות וגם זו אפשרות (שימו לב שהפצלת עדיין מראה את אותותיה...)
אז שמתי ייצוגים.
(טוב, פותחת סוגריים כי זה מחייב הסבר. המשפט הזה מוביל לגישה שנקראת 'קונסטלציה'. 'לשים ייצוגים' זאת אומרת לשים חפצים, במקרה שלי מדובר על בדי לבד, שמייצגים את ה'משתתפים' במערכת. אחר כך עומדים על כל בד כזה ו'שומעים' מה יש לו להגיד ואיפה הוא רוצה לעמוד. התהליך מוביל לארגון מחדש של המערכת ולהרגעתה. נשמע הזוי. זה עובד. תאמינו לי. ואולי תיכף זה יהיה גם קצת יותר מובן. אינשאללה)
הייצוגים שנבחרו (בעיניים עצומות): בד כחול עגול ל"פרוע". בד כחול מרובע ל"משימות". בד צהוב עגול ל"אני". עמדנו אחד מול השני במבנה של משולש שווה שוקיים.
"אני" הרגשתי שהם מחכים/מצפים ממני למשהו. הם רצו להתקרב ולעמוד ממש צמודים אחד לשני. הם הרגישו כמו צוות שעובד יחד. ואמרו דברים כמו "אני פה בשבילך כדי להתברג לעומק, לשחרר את ההברגה החוצה", "אני פה בשבילך כדי להרים אותך למעלה ולהעיף אותך החוצה". הרגשתי שהם דואגים לי כמו הורים. "אני" הסתובבתי והם, כצוות, היו בגב שלי. זה הרגיש כמו תמיכה... ירד לי האסימון. הם בשבילי פה, לא אני בשבילם.
ההבנה הזאת שימחה אותי ואז גם שמתי לב ש"אני" פונה עכשיו לכיוון שולחן הכתיבה והצוות התומך שלי מאחוריי.
במשך ימים רבים הם המשיכו לעמוד שם, ולהזכיר לי שיש דרכים לטיפול יעיל בסינדרום הפצלת.
[בצילום: רגע של פיצול דו זגוגיתי. ברלין. חורף 2016]