הנה לכן פחד: ליפול לאגם הקלישאתיות.
מפחיד, לא?
כי אם אמרו את זה קודם, לפניי, אז לא משנה. נכון שבעומק בעומק כל יוצרת רוצה גם לשנות את העולם? אפילו בפסיק. שמישהי תקרא ותגיד 'וואיי, לא חשבתי על זה ככה..." להאיר על זה עם פנס אחר, כזה שאפאחד עוד לא המציא.
אז שאלתי אותו. (מה זאת אומרת את מי? את הלב שלי. ראו הסבר בפוסטים הקודמים)
אמר ככה:
כשעוסקים בָּאמת - במשבר, בפצע, במעבר דרך האין-אונים, בהתמרה, באהבה - עלולים אכן להגיע למחוזות הקלישאה.
כי מה זאת בעצם קלישאה? במקור היא אמת שמשותפת להרבה אנשים, אפילו לכולם. הם מוצאים את עצמם מהדהדים בתוכה ולכן היא כל כך שגורה ונפוצה. אבל... היא כל כך משומשת שהאוזן והלב כבר איבדו את הקשר עם האמת שהייתה בבסיסה.
עוד אמר: אם את רוצה להמנע מנפילה למים הרדודים האלה שימי לב ש:
1. את אומרת את הדברים בכנות. זאת אומרת תהיי מחוברת למה שכרגע (!) את מרגישה. כי בקלות את עלולה להיסחף למחשבות והשערות על התחושה, במקום לשים לב שאת באמת בתוך התחושה. מדברת איתה ומתוכה.
2. את אומרת את הדברים באופן לא בנאלי. תפתיעי את עצמך. תשחקי. תתיילדי. תשימי לב לקצה הירוק, הרענן שמתהווה ממש עכשיו בקצה הענף.
קמתי מהכסא החבוט והלכתי להשקות את עציצי הפח שלי.
[בצילום: פחים ששינו ייעוד והפכו לפרחים. אצלי במרפסת]