בבוקר נובמברי אחד פניתי אל הלב שלי ותיארתי לו כך:
נגיד שיש קו כזה, רצף, שבצד אחד שלו עומד ''הגשמה ויצירה בעולם'' ובצד השני עומד ''להיות'' (מדמיינות את זה?), אז על הקו הזה אני נעה מצד לצד באופן די מטלטל.
הצד של ה''להיות'' רוצה פשוט לחוות את הזמן, את ההווה ולתת לדברים להגיע, בלי ציפייה. הצד הזה יודע על תהליכים. על זריעה והמתנה. על גיזום והמתנה. על עקירה והמתנה. (לב, תראה! 'המתנה' כותבים כמו 'ה-מתנה') יש בצד הזה משהו היקפי, עגול, רחב. הוא המעגל החיצוני ביותר במנדלה, וגם הפנימי ביותר, הבינדו.
3> אז הוא אומר לי (הלב): תשהי. תוותרי על הציפייה שבתוך ההמתנה. אולי יגדל משהו. אולי לא. אולי יגדל משהו שאת חושבת שאת רוצה. ואולי יגדל משהו אחר לגמרי. ואולי לא. תשהי. תשהי. כמעט תעצרי, אבל כשהעיניים עצומות ואת קשובה לכל רחש, קול, בת-קול, אוושה, נהמה, צליל, קריאה...
ובינתיים... הצד של ''ההגשמה והיצירה בעולם'' הוא רוצה ליצור, לברוא, להנכיח משהו. הצד הזה - מצפה - רוצה - משתוקק - כמה
הכיוון שלו - קדימה
העיניים שלו - פקוחות
האיבר שלו - הידיים
הוא באינטרקציה עם אחרים
3> אז עכשיו הלב אומר לי: הכיוון שלך ברור. את יוצרת. תעשי. ככה מתקדמים. לעשות. לעשות. לעשות. ליצור. ליצור. ליצור. לגרום לדברים להיות בעולם.
אז ככה בין ''להיות'' לבין ''לעשות''? איך? (אני שואלת אותו)
3>: את בתוך תהליך, וכשאת נמצאת בתוך הערוץ את לא יכולה לראות את הנוף כולו. הוא נגלה לך רק באופן חלקי. אבל הערוץ מתפתל לפנייך. לכי בתוכו. בערוץ הזה את פוגשת אנשים ואירועים וספרים (שגם הם סוג של מפגש) ומלקטת רעיונות מהרוח שנותנים לך את ההקשר הרחב. את בערוץ הנכון. תרגעי. שימי לב לדברים הנקרים בדרכך.
אז עכשיו לשהות? (אני שואלת אותו)
3>: כן. לשהות. ואם עולה בך הצורך - לשעוט. את בערוץ הנכון, המים יגיעו. אולי בחורף, עם הגשם, תגיע ההגשמה. אולי לפני.
תקשיבי. תקשיבי. תקשיבי. תאמיני. תאמיני. תאמיני.
כך אמר לי הלב שלי באותו יום סתווי, ופקח אצלי אוזן פנימית.
[בצילום: נעליים הולנדיות שכרגע לא שועטות. אצלי בסטודיו]