ג'ולי פאוול לקחה על עצמה להכין במשך שנה את כל 524 המתכונים שבספר "אמנות הבישול הצרפתי" של ג'וליה צ'יילד.
ג'ונתן קלר צילם את פניו בכל יום במשך 13 שנה.
כשנבטה בי החלטה מהסוג הנ"ל, פתאום זה סקרן אותי - מה מניע אנשים לאתגר את עצמם באופן כזה. למה שיכניסו את עצמם לתוך סד של זמן ושל מחויבות לפעולה (או התחייבות לאי-פעולה).
ומילא הם, מה מניע אותי? ולמה? עכשיו, כשאני מגלגלת בתוכי את הרעיון (תכף, תכף, סבלנות) - אני גם וגם וגם (כמו בכל הדברים השווים, לא ככה?): יש בי חלק ששמח לעשייה, שנרגש מול הקו התוחם הברור שהיא מציבה. יש חלק אחר, זה שצועק עליי "עזבי את זה, בשביל מה את צריכה להתחייב בפני אנשים אחרים, למה לך להגביל את הזמן שלך עם משהו לא הכרחי כזה..." יש את החלק ההוא שמוטרד מכך שהדבר הצדדי הזה יסיט אותי מהעניין ה'אמיתי'. יש את זה שרוצה הכרה, ויש את ההוא שמפחד מביקורת. בקיצור - תזמורת שלמה מנגנת אצלי בתוך הגוף ולאו דווקא בהרמוניה. למרבה המזל, יש פה גם מבוגר אחראי שמקשיבה לכוווולם, נותנת הכרה לכוווולם, מתמקדת על זה, ובסוף מחליטה:
לכבוד יום הולדת חמישים (ח מ י ש י ם !) שכבר מישמש ומימש ובא עליי אני מתחייבת בזאת שבמהלך השנה הקרובה אכתוב חמישים פוסטים בנושא הקשבה, יצירה והגשמה. אני לא מתחייבת בעניין אורך הפוסטים או לגביי הקוהרנטיות בין הפוסטים. אני לוקחת לי חופש מוחלט לגבי התכנים (העיקר שמבחינתי זה קשור לכותרת). כך תעבור עליי שנת החמישים שלי בהיגוג פומבי בנושא שמעסיק אותי במיוחד.
ואתם מוזמנים להיות האורחים שלי ביומולדת הוירטואלית הזאת.
[את המנדלה שמלווה את הפוסט הזה יצרתי לכבוד מפגש עם הזמרת יהודית רביץ שהתארחה ב-'חיבור יוצר' סדרת מפגשים בין יוצרים למתמקדים]